Shira Reiman

עם הכניסה לחלל תערוכת היחידה של שירה ריימן, אנו נתקלים באלמנט מפתיע, שנדמה כי הוא הדבר האחרון שמתכתב עם הכותרת המחייבת "חומר אפל מאוד": זהו בד לבן ודק, פריך כמעט, אשר מתנועע בעדינות על הקיר החזיתי הפוגש את עינינו.
הבד מכוסה סימנים מסתוריים: עיגולים, פסים וקיווקווים אשר הוחתמו על גבו, כמו בניסיון ליצור כתב חידה, או שפת סתרים המחכה לפרשנות. הסימנים השבירים הללו הם שפותחים בעבורנו את השער אל עבר השביל שריימן מתהלכת בו ברחבי החלל: שביל שעובר בין שאלות של קיום ונוכחות, חומריות והיעלמות, מאסה וכובד, שליטה ואובדן שליטה. בניגוד לבד הלבן, שאר התערוכה מקיימת את ההבטחה הגלומה בשמה: ריימן משתמשת בעבודותיה באופן נרחב במסטיגום, חומר בניין סינתטי המשמש לאיטום. המסה השחורה והאימתנית הזו עוטפת את כל הסביבה, ומופיעה כשכבת עור חיצונית על שלל אובייקטים: היא נמשחת על גבי קיר הגלריה, מטביעה את הלובן הבוהק בכתם ענק ועמום, נשפכת על גבי ייצור־ כלאיים המורכב מצמחיה יבשה ואריזות פלסטיק מעוגלות, ומתלפפת סביב אובייקט פיסולי ענק, המזכיר בצורתו דמות אנושית, נשית אולי, אשר ראשה העשוי קוצים חדים משקיף עלינו מתקרת החלל המרכזי בעודה שולחת את זרועותיה האימתניות לכל עבר. הדמות המפלצתית ניצבת אל מול הקיר המושחר, כאילו עברה דרכו אל הגלריה מתוך עולמות אחרים, וכעת היא ממתינה למי שיניח בידה את שרביט העצמות הטקסי התלוי מאחוריה, ויענוד לצווארה את שרשרת העצמות התואמת. החומר האפל, אותו מושג פיזיקלי אשר שמו כמו מעיד מלכתחילה על חוסר בהירותו בכל המובנים (או יותר נכון – על חוסר היכולת של התבונה האנושית לפענח את מרכיביו ואת תכונותיו), מקבל אצל ריימן תפנית רוחנית: כמו הלא־כלום המחסל את ממלכת פנטזיה ב"סיפור שאינו נגמר", כך החומר האפל עומד בלב הניסיון האנושי להתערב בעולם, להשתלט על הטבע, לצבוע בצבע אחד את קיומם של הדברים. הוא סמל לאחיזה העקשנית והנואשת שלנו במציאות שאנחנו לא יכולים לרדת לפשרה, וגם הוא מכזיב אותנו: חומר האיטום המאיים, המכסה על הכל, אינו מייצב או מקבע את הגופים שעליהם הוא נמצא, אלא רק חונק אותם תחתיו תוך שהוא סופח אליו את קו המתאר המקורי שלהם. לצד זאת, הוא נותר רך למגע ורגיש לטמפרטורה, כך שכל ניסיון לגעת בו יותיר בו שקעים ועקבות, והאובייקט היציב־לכאורה שניצב מולנו ישנה את צורתו בכל פעם שנבקש לבוא איתו במגע. זהו חומר חי וממית בו־זמנית.
ברחבי הגלריה ניתן למצוא שלל אובייקטים מטופלים: חרבות וסכינים העשויים קרשים אסופיים ושבורים, כלים ושרשראות המורכבים מעצמות פרה, ענפים ועלים צבועים הנדמים כחפצי פולחן קטנים. אלו אובייקטים אשר שימושם לא ברור, ועם זאת הם משמרים בתוכם אנרגיה מוחשית של מלאכה אנושית קפדנית. התהליך הפרקטי והרוחני של הפולחן, של הפניה אל כוחות גדולים ונסתרים מאיתנו והאמונה ביכולותיהם להשפיע על המתרחש, מהדהדת את מעשיו של החומר האפל עצמו. כמו השחור משחור המכסה את שולי העולם באופן המאפשר לנו להתבונן רק במה שאנו מבינים, כך גם כל אותם חפצים נועדו לפייס, לרצות ולשכנע את מי שאחראים לגורלנו, ויכולים להרכיב עבורנו תמונת מציאות שנהיה מסוגלים להכיל.
הבד המוכתם אשר קיבל את פנינו עומד כביטוי ראשוני לכל אלו, ומנכיח בפנינו את התהום הפעורה בין האדם לטבע. הוא מגלם את התמצית של השאיפה האנושית לסמן סימנים: להחתים, לנכס, לסדר, לאגור, לעצב, לתת שמות לתופעות על מנת להכיר אותן לעצמנו, להבטיח לעצמנו שיש סדר בעולם, ולשכוח מהמוות.
הגר רבן נובמבר 2020